הצד האפל של המטאוורס

הרבה אנשים מדברים על "המטאוורס" בתקופה האחרונה. הקורונה הביאה איתה בידוד חברתי וקפיצת מדרגה בכל מה שקשור לטכנולוגיה שתפצה על כך. בעיקר בנושאי עבודה מרחוק ומודלים היברידים שהיו שם בקטנה והפכו למיינסטרים.

המטאוורס הוא רעיון מגניב ומהפכני מנקודת מבט טכנולוגית. האפשרות להתקיים בעולם מקביל ווירטואלי עם יכולות שהיה אפשר רק לדמיין עליהן או לקרוא בספר מרתק, אבל הוא מגיע עם מחיר שלא הרבה מדברים עליו. מחיר הניתוק והניכור החברתי, שבו אנשים חיים בעולם וירטואלי אישי שמנותק לחלוטין מהחברה. מקום שבו בורחים לעולם הוירטואלי בכדי לא לייצר מגע חברתי.

עם החזון מגיעה אחריות

על השחקנים הגדולים המעוניינים להחיות את חזון המטאוורס מוטלת אחריות להשתמש בטכנולוגיה כדי להישען אל המציאות, לעודד את כולם, כולל עצמנו, לקום, לצאת לעולם ולהתחבר לאנשים ולסביבה. להשתמש בטכנולוגיה כדי לשפר את חוויות הליבה האנושיות ולא כדי להחליף אותה.

כבר היום ישנם קולות שטוענים שעלינו לנטוש את הטכנולוגיה ולחזור לאורח חיים פשוט יותר. אין מה לעשות, יתרונות הטכנולוגיה גבו מחיר עצום, וניתקו אותנו יותר ויותר מהחוויות שאנחנו הכי נהנים מהם.

אני בן 40 היום ובילדותי שיא הטכנולוגיה היה טטריס חד מימדי. לא היה יום שלא נפגשנו אחרי בית הספר למשחק והתרועעות חברתית, לסימני דרך בשכונה, לכדורגל, לקבל את הפקק של הבקבוק לראש בחג שבועות כשהבן של השכנה מנסה להשפריץ עליך מבלי לאמוד נכון את המרחק. לקבל קצת נסיון חיים מהרחוב.

זה לא שלטכנולוגיה אין יתרונות, והיא גם לא הולכת להיעלם. הטכנולוגיה חיברה אותנו עם מידע, צמצמה את המרחק הפיזי והפכה את העולם לשטוח. בימינו כל מה שצריך זה מחשב ואינטרנט, קניות עושים באופן מקוון, שירותים ממשלתיים מקבלים אונליין, עבודה ומפגשים דרך זום, כמעט ואין שירות שהיה קיים בעולם הפיזי ולא הומר לתצורה מקוונת.

אז אין ספק שהטכנולוגיה שיפרה את החיים במגוון תחומים, אבל האם יש בה כוח (או רצון של אותן חברות) לדחוף אותנו מהספה ולצאת לטיול בפארק? האם זה יכול למשוך אותנו למרחב הציבורי ולהכיר אנשים חדשים? ולמגע עם שכנים שאולי מעולם לא פגשנו? האם זה יכול להחזיר את הקסם שאבד מהילדות כמו שאנחנו זוכרים אותה?

מה עוד הם רוצים לקחת מאיתנו?

אז אנחנו מבינים שבאמצעות טכנולוגיה אפשר ליצור גרסה דיגיטלית של היקום. כן, זה לא יקרה מחר, אבל החומות הטכנולוגיות מתחילות להישבר אט אט. אנחנו כבר יודעים כמה כוח יש לחברות המדיה החברתית. כוח במידע רב עלינו ואפילו הנדסת תודעה. מידע עלינו נאסף בכל רגע נתון, תוכן מותאם מוצג לנו מיד לאחר עיבודו כאילו הרובוטים הטכנולוגיים מכירים אותנו מאז ומעולם.

כולנו חווינו את החוויה המדהימה שבה שיחה חברית תורגמה למוצר שמנסים למכור לנו כמה דקות\שעות לאחר מכן ברשת. עוקבים אחרינו, מאזינים לנו ואפילו מצליחים לחזות את ההתנהגות הצרכנית שלנו ממש במקביל למציאות. אני בטח לא מחדש לאף אחד כלום בנושא. די לתמימות.

עכשיו, תארו לעצמכם שמכונות איסוף המידע המשוכללות הללו פוגשות אתכם במטאוורס. ועכשיו זה לא רק קוקיס והאזנות שמע אלא כל אינטראקציה שקשורה לחיינו. משיר שגרם לנו לקפוץ, מראה שריגש אותנו ואף דמויות שמשכו את עינינו. מזכיר לי את הקטע מהסרט מטריקס שבה ניו מאבד ריכוז בגלל האשה עם השמלה האדומה שעוברת ברחוב. עד כמה בעייתי שגוף מסוים יכיל מידע ונתונים רבים כל כך על כל אדם? על כל ישות? איך מוודאים שהמטאוורס לא שולט בהתנהגות שלנו על ידי יצירת סביבה וירטואלית שמתאימה בדיוק רב למה שאנחנו מצפים לראות? או שאולי זה דבר טוב?

מטאוורס ומוסר

כמו שקראתם עד כה, יש יותר שאלות מתשובות. המעבר ליקום וירטואלי ידרוש חקיקה ורגולציה בנושאים רבים. והנה עוד שאלה, מה קורה למי שלא יכול להרשות לעצמו את האביזרים והכלים שנותנים גישה למטאוורס? מה יקרה בזמן שיעבור בין הרגע שהמעבר הזה יתאפשר לבעלי אמצעים ועד לרגע שהאביזרים מספיק זולים ונגישים לכלל? האם אותם בעלי אמצעים יהפכו לישויות על בהתאם לפועלם, יצירותיהם ורכושם במטאוורס? האם האוטופיה הדיגיטלית שמציגים לנו בכלל ישימה. ההיסטוריה מראה שלא.

לחזון המטאוורס יתרונות רבים אבל גם שאלות אנושיות פילוסופיות עמוקות. כבר הוכח שטכנולוגיה וכסף רומסים מוסר ואתיקה. רגע לפני שממשיכים לכתוב את שורות הקוד כדי צריך להנדס לאחור את האנושיות בדבר ולוודא שבונים את זה נכון.